שיטת טיפול EMDR

Eye Movement Desensitization and Reprocessing

הקהיה ועיבוד מחדש באמצעות תנועות עיניים) היא שיטת פסיכותרפיה שפותחה בסוף שנות השמונים של המאה ה-20 על ידי ד"ר פרנסין שפירו, כדי לטפל בסימפטומים וסבל הנובעים מחשיפה לאירועי חיים שליליים, או גורמי מצוקה, הן מהמדרג הגבוה ביותר, כגון אונס והלם קרב, והן מהמדרג הגבוה פחות, כגון חרם, השפלה וכישלון.
פירוש שמה של השיטה הוא הקהיה ועיבוד מחדש באמצעות תנועות עיניים, אולם כיום לא משתמשים בהכרח בתנועות עיניים, אלא בגירויים בילטרליים (המערבים את שתי ההמיספרות) נוספים כאוזניות המשמיעות קול לסירוגין, או רטטים שהמטופל מחזיק בידו ורוטטים לסירוגין.

על פי התאוריה של ד"ר שפירו, כאשר מתרחשת חוויה טראומתית או שמעוררת מצוקה רבה, מנגנוני ההתמודדות הנוירולוגים והקוגניטיביים עשויים להיות מוצפים בקלט. במצב זה של הצפה, הזיכרון ומאפייניו (תמונות, קולות, רגשות, תחושות גוף) לא מצליחים להשלים את העיבוד בו יש צורך, וכתוצאה מכך מאוחסנים באופן דיספונקציונלי ברשת זיכרון נפרדת.

מטרת הטיפול ב-EMDR היא להשלים את העיבוד של זיכרונות מציקים אלו, לצמצם את השפעתם המתמשכת ולאפשר למטופלים לפתח מנגנוני התמודדות אדפטיביים יותר.

מטפלים יכולים להשתמש ב-EMDR למגוון בעיות, עיקר המחקר עוסק בטיפול בהפרעות של חרדה פוסט טראומטית. אף על פי ש-EMDR נחשב כטיפול יעיל להפרעות מסוג זה,

בשנת 2013 הוכרה שיטת הטיפול EMDR על ידי ארגון הבריאות העולמי כטיפול Evidence based המומלץ לפוסט-טראומה בקרב מבוגרים, מתבגרים וילדים.

EMDR משלבת אלמנטים של מרכיבים רגשיים מטיפולים בגישות פסיכודינמיות, התנהגותיות, קוגניטיביות, אינטרסובייקטיביות ופיזיולוגיות. אחד המרכיבים המרכזיים שמבחין EMDR משיטות טיפול אחרות הינו האלמנט הייחודי של גירוי בילטרלי (של שתי המיספרות המוח) באמצעות גירוי חושי הפועל על שני צדי הגוף לסירוגין.

הטיפול ב-EMDR בנוי משמונה שלבים כדי להתייחס לאספקטים של העבר, ההווה, והעתיד של זיכרון טראומטי או שמעורר מצוקה, שאוחסן בזיכרון בצורה דיספונקציונלית.

לקיחת ההיסטוריה ובנית תוכנית טיפול. במהלך שלב זה המטפל מזהה ומבהיר את המטרות הפוטנציאליות עבור EMDR. המטרה מתייחסת לנושא מציק, אירוע, תחושה או זיכרון בו יעשה שימוש למיקוד ראשוני עבור  EMDR במקביל נעשה זיהוי של אמונות מגבילות (לדוגמה "אי אפשר לסמוך על אף אחד", "אני לא יכול להגן על עצמי") והאירועים שתרמו ליצירתם.

לפני שמתחילים לבצע EMDR בפעם הראשונה, מומלץ שהמטופל יזהה "מקום בטוח"- דימוי או זיכרון שמעלה תחושת נוחות ורגש חיובי. במקום בטוח ניתן לעשות שימוש לקראת סוף הפגישה במקרה שהיא נגמרת לפני תום עיבוד הזיכרון, או כסיוע במהלך פגישה קשה במיוחד.

בפיתוח מטרה עבור EMDR, לפני תחילת הגירוי הבילטרלי, נלקחים מספר מדדים לגבי נקודת ההתחלה של הזיכרון בטיפול: תמונה (מדומיינת) שמייצגת את המטרה ואת ההפרעה שקשורה אליה; קוגניציה שלילית, כלומר הצהרה שלילית על העצמי שמקושרת לזיכרון; קוגניציה חיובית, כלומר הצהרה חיובית על העצמי אליה רוצים להגיע עם תום העיבוד; רמת מצוקה (0-10) המקושרת כעת לזיכרון; הרגש העולה לנוכח הזיכרון ותחושת הגוף.

 

שלב ההקהייה – המטפל מבקש מהמטופל להתמקד במקביל בתמונה, בקוגניציה השלילית, ברגש ובתחושת הגוף, ואז מתחיל להפעיל גירוי בילטרלי לפרק זמן מסוים. אחרי כל פרק זמן כזה, המטופל מתבקש לדווח בקצרה על מה שהופיע במחשבותיו במהלך העיבוד – מחשבה, רגש, תחושה גופנית, תמונה, זיכרון, או שינוי בכל אחד מאלו. בהנחיות הראשוניות למטופל, המטפל מבקש ממנו להתמקד במה שעלה, ומתחיל בסט נוסף של גירוי בילטרלי. מדי פעם המטפל מבקש מהמטופל לחזור ולהתמקד במטרה המקורית, או בהיבט אחר של הזיכרון – תמונה, מחשבה, רגש, פנטזיה, תחושת גוף, או זיכרון אחר.
מדי פעם המטפל שואל את המטופל על רמת המצוקה הנוכחית שלו. שלב זה מסתיים כאשר המדד של רמת המצוקה הסובייקטיבית הנע בין 0 ל-10 עומד על 0 או 1.

שלב התקנת משאב חיובי – המטפל מבקש מהמטופל לחשוב על הקוגניציה החיובית והאם היא עדיין רלוונטית. אחרי שלב 5 השקפת המטופל על האירוע עשויה להשתנות באופן דרמטי, ויהיה צורך בקוגניציה חיובית אחרת. לאחר מכן המטופל מתבקש לחבר את הזיכרון עם הקוגניציה החיובית הרלוונטית, ונשאל עד כמה הקוגניציה החיובית מתקשרת לזיכרון המקורי, בסולם של 1-7. במידת הצורך, חוזרים שוב על העיבוד מספר פעמים, עד שרמת ההתאמה מגיעה ל-6 או 7.

סריקת גוף – המטפל שואל אם יש עוד מקום בגוף שבו המטופל מרגיש כאב, מצוקה, או חוסר נוחות שמתקשר לזיכרון. אם כן, העיבוד באמצעות גירוי בילטרלי נמשך, עד שהמטופל חש שגופו רגוע לגמרי.

סיום – המטפל נותן מידע ותמיכה בעקבות העבודה.

הערכה מחדש – בתחילת הפגישה הבאה, המטופל מדווח על חוויותיו במהלך השבוע, בהקשר לבעיה המטופלת, וישנה הערכה מחדש של רמת המצוקה הסובייקטיבית שקשורה לאירועים שעברו עיבוד. מטרת שלב זה היא לוודא את השלמת העיבוד של כל האירועים הרלוונטיים מהעבר.

 

כאשר רשתות הזיכרון הטראומתיות מופעלות, למשל בשל טריגר בחיי היום יום, המטופל עשוי לחוות מחדש אספקטים של האירוע המקורי, באופן שגורם לתגובות קשות ולא מותאמות להווה. זה מסביר מדוע אנשים שחוו או היו עדים לאירוע טראומתי, סובלים מפלשבקים חוזרים, ואמונות, מחשבות או חלומות חוזרים. זיכרון לא מעובד של אירוע טראומתי יכול להיות מלווה ברגשות עוצמתיים ואף בתחושות גופניות חזקות, גם אם חלפו שנים רבות מאד. התאוריה היא ש-EMDR עובד ישירות על רשתות הזיכרון הללו, ומגביר את עיבוד האינפורמציה על ידי יצירת קשרים בין הזיכרון מעורר המצוקה לבין אינפורמציה אדפטיבית יותר המאוחסנת ברשתות זיכרון אחרות. הזיכרון עובר שינוי כאשר קשרים חדשים נוצרים עם מידע יותר חיובי ומציאותי. קשרים אלו יוצרים שינוי במרכיבים רגשיים, סנסוריים וקוגניטיביים של הזיכרון. 

כאשר ניגשים מחדש לזיכרון, המטופל כבר לא מרגיש מצוקה, במקום זאת הוא זוכר את האירוע בפרספקטיבה חדשה, עם תובנה חדשה, פתרון לעיוותי החשיבה, העדר מצוקה רגשית והעדר גירוי פיזי נלווה, יחד עם תחושת הקלה גדולה. כאשר האירוע הטראומתי או מעורר המצוקה הינו אירוע יחיד בודד, למשל תאונת דרכים, יש צורך בכשלושה מפגשים של שעה וחצי עבור השלמת הטיפול. כאשר מדובר בריבוי אירועים טראומתיים שתורמים לבעיה, כהתעללות פיזית, מינית או רגשית, הזנחה הורית, מחלה קשה, תאונה, פציעה, או טראומה הקשורה לבריאות שמובילה לבעיה בריאותית כרונית, לחימה וכדומה, זמן ההחלמה עשוי להיות ארוך יותר. טראומה מרובה ומורכבת עשויה לדרוש מפגשים רבים יותר כדי שהטיפול יושלם.